אודות הענף

סיוף הוא ענף ספורט שהתפתח מתוך טכניקת קרב. מקור הסיוף בקרב חמוש, לרוב בין שני אנשים (דו-קרב), שבו משתמשים בנשק קר בעל להב ארוך ובמגן יד. את התקפת אחד היריבים הודף היריב השני בעזרת הלהב של כלי הסיוף שלו. בסיוף מתקיים מגע ישיר בין כלי הנשק, בעוד שבקרב סכינים ההגנה מתבצעת באמצעות התחמקות או תקיפת היד, ובקרב חרבות בימי הביניים היו הודפים את היריב באמצעות מגן. הסיוף הוא ספורט אולימפי, ונמנה עם ענפי הספורט המייסדים עם חידוש המשחקים בעת החדשה. ענף הסיוף מחייב ריכוז, הפעלה של הגוף וקואורדינציה, ובאותה מידה גם כוח פיזי רב ומהירות מרובה ולכן נחשב לענף ספורט מתוחכם וקשה, פיזית ומנטלית.

הסיוף כענף אולימפי

הסיוף נמנה עם ענפי הספורט “המייסדים” של אולימפיאדת אתונה (1896), שם התחרו בחרב, בסייף (רומח) ובתחרות נפרדת לסייף (רומח) למורי סיוף. תחרות הדקר נוספה באולימפיאדת פריז (1900), ומאז אולימפיאדת אנטוורפן מתנהלות התחרויות לגברים במתכונתן הנוכחית בתחרויות יחידים ובקבוצות בענפי הסייף (רומח), הדקר והחרב.

באולימפיאדת אנטוורפן השתתפו לראשונה גם סייפות, בתחרות הסייף (רומח) ליחידות. באולימפיאדת רומא (1960) נוספה התחרות הקבוצתית בסייף (רומח), באולימפיאדת אטלנטה (1996) נוספו תחרויות הדקר לנשים, ליחידות ולקבוצות. רק באולימפיאדת אתונה (2004) התחרו הנשים לראשונה בחרב ליחידות, ותחרות הסייף (רומח) הקבוצתית הופסקה. הפדרציה הבינלאומית לסיוף היא המחליטה לקראת כל אולימפיאדה אילו תחרויות יתקיימו בה, כך שמספר התחרויות בסיוף יעמוד על עשר.